[Avodah] Meanings of a Verse Are Unique to That Verse

[Zvi Lampel]

There is a principle the Gemora phrases as, ‘’mashma-os dorshin.’’ This
means that a number of sages may be in agreement over what the halacha is,
and only disagree over what the Torah’s indication for that halacha is. The
Rambam apparently has this principle in mind when he emphasizes that there
is really no disagreement with many basic payrushim mekubalim miSinai,
(such as that the ‘’pri eitz hadar’’ refers to the esrog), and the only
disagreement is over how the written Torah indicates it.

It might be inferred that the Torah indicated the halacha in more than one
way.

There is another principle, though, of ‘’ein taam echad yotsei mi-kammah
mikra-os,’’ a halacha is not indicated by more than one posuk. (This
principle is understood broadly, and further applied, in Sanhedrin 34a,
regarding counting the votes taken by a Beis Din. If two dayanim give an
identical reason for their decision, it counts as one argument—we are
weighing reasons, not counting people who hold them--even if each one’s
source for that reason is a different verse!)

This would seem to contradict the former principal, but Rashi’s comment on
the latter principle shows that he disagrees with the above inference:

‘’[When two judges both give the same reason for their decision] we only
count them as one reason to support that verdict.’’—Rashi: Because one of
these verses do not come for this purpose, because we stand by the
principle that no two verses come to teach the same concept. [And]
therefore, one of them [judges] is in error [over the true meaning of the
verse].

Although each verse contains many meanings, those meanings are unique and
exclusive to that verse. If there is a disagreement over which verse is
meant to convey a particular meaning, one of the suggestions (at least)
must be wrong—i.e. not the meaning Hashem intended by that verse.

This also sheds light on how Rashi does not take the meaning of ''Eilu
V'eilu.''

Zv Lampel

מסכת סנהדרין דף לד עמוד א

mתא שמע: שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן, אחד מן הימין ואחד מן השמאל,
וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין. בשלמא דברי המחייבין - למחר חזו טעמא
אחרינא, ובעו למעבד הלנת דין. אלא דברי המזכין - מאי טעמא? לאו משום דאי חזו
טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו? - לא, כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני
מקראות. כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו!
- אמר ליה: אין מונין להן אלא אחד.


מנהני מילי? - אמר אביי: דאמר קרא: אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים
- מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. דבי רבי ישמעאל
תנא: וכפטיש יפצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה
טעמים.

רש"י

אין מונין להן אלא אחד - דחד מהנך קראי לאו להכי אתא, דקיימא לן לא נכתבו שני
מקראות לטעם אחד - הלכך חד מינייהו מטעא טעי.



This also provides light on Rashi’s understanding of Eilu V’Eilu.
-------------- next part --------------
An HTML attachment was scrubbed...
URL: <http://lists.aishdas.org/pipermail/avodah-aishdas.org/attachments/20201216/23a37335/attachment.htm>